מי הים בארץ

בישראל אורכה של רצועת החוף הנה כ- 190 ק"מ.  מתכה רק 45 ק"מ מהווים חופי טבע פתוחים.בהתאם לתוכנית מתאר ארצית (תמ"א 13) נאסרה בנייה למגורים פרטיים בטווח של  100 מטר מחופי הים ומותרת עפ"י אישור יזמות תיירותית,והכול  בכדי לאפשר נגישות לקו החוף.למעשה בשטח נמצאות דרכים ע"י היזמים לעקוף את הפקודה כדוגמת  המרינה בהרצלייה,כך שלא מפסיקים לחסום את קו הים במגדלי מגורים פרטיים.טריק פשוט בכדי לעקוף חוק זה הוא בניית מרינה.למרות תמ"א 13 קיימות בפועל 15 מרינות,אולי מתוך כוונה שספורט ימי יהיה הספורט הלאומי הבא וירתום סביבו הרבה אנשים.למעשה מקומות העגינה נותרו בחלקם שוממים ומחכים ליאכטות,ולמעשה לא קיימת נחיצות להקמת עוד מרינות אך עדיין היזמים לוחצים להקים עוד מרינות לצורכי בנייה בקווי החוף ולא לצורכי הוספת מקומות העגינה.

בניית מבני ים קרוב לחוף כדוגמת הנמלים, שוברי הגלים והדרבנות מונעים הגעת חול לרצועת החוף.ובפועל מחד גיסא כריית החול לטובת הבנייה עולה ומאידך קטנות כמויות החול המגיעות אלינו מהדלתא של הנילוס.
על פי אמנות בין-לאומיות עליהן ישראל חתמה,ישראל מחויבת למניעת זיהומי ים ובנוסף על פי החקיקה הלאומית .."פקודת מניעת זיהום הים בשמן (1980), החוק למניעת זיהום ים ע"י הטלת פסולת (1983), והחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים (1988).
במשרדי איכות הסביבה הישראליים קיים אגף מיוחד שמפקח על ים התיכון ודואג לטיפול בנזקים.

הפתרונות למיגור והפחתת הפגיעה במקורות מים

זיהומי מים בגוף מים עילי גורם פגיעה בנוף, מערכות אקולוגיות נפגעות במגוון הביולוגי השרוי בהן.מים שמזוהמים מחלחלים ישירות למי התהום והשימוש בם עלול לגרום למחלות.  למעשה מים שמזוהמים ומורחקים מבלי שימוש בם גורמים לבזבוזי משאב יקר ערך.  טיפול במי שפכים עירוניים,תעשייתיים וחקלאיים עונים ופותרים שתי בעיות:
הגנה על משאבי מים ושימושים חוזרים בהם.
הגנה על המערכות האקולוגיות.
הכי פשוט וזול למנוע זיהומי אקוויפרים הוא על ידי מניעת הזיהומים, וזאת על ידי ניהולנכון לשטחים שמעל אזורי האקוויפרים.

חקלאים חייבים להוריד מינונים של חומר ההדברה והדישון.
קיימת ומיושמת טכנולוגיה שמאפשרת בתעשייה שימוש חוזר במים במעגל סגור.